צומת המאה: איך חודש פברואר מציג ציון דרך - מאת דן מגן

כשקיבלתי את המשימה לכתוב לגיליון פברואר של "ציון דרך", המילה הראשונה שקפצה לי לראש הייתה "אבן". אולי זה בגלל הלחץ של הבגרויות, אבל בעיקר כי המושג "ציון דרך" (אבן דרך) התחיל את דרכו כאבן פשוטה שהונחה בצד הדרך כדי לסמן למטיילים כמה הם רחוקים מהיעד. עבורנו, תלמידי כיתה י"ב, פברואר הוא סוג של אבן כזו. אנחנו כבר רואים את הסוף, אבל הדרך שמאחורינו והדרך שלפנינו מתחילות להתערבב.

הגיליון הזה יוצא בנקודת זמן מיוחדת: לפני כ-100 שנים הרצליה הוקמה, ואנחנו חוגגים, או לפחות מנסים, את השנה האחרונה שלנו במערכת. זה רגע לעצור ולשאול, מה הופך אירוע סתמי ל"ציון דרך"? האם אלו רק תאריכים בלוח השנה, או שזה משהו עמוק יותר בזיכרון שלנו?

אם נסתכל על ההיסטוריה שלנו, פברואר תמיד היה חודש שבו דברים "תפסו צורה". ב-14 בפברואר, לפני יותר מ-130 שנה, הרצל פרסם את "מדינת היהודים". הוא לא בנה אז בית ולא סלל כביש, הוא פשוט הניח אבן דרך רעיונית ששינתה את הכול. כמה שנים אחר כך, באותו חודש, הוכרע שהלימודים בטכניון יהיו בעברית. אלו ציוני דרך שלא נמדדים במטרים, אלא בשפה ובזהות שלנו.

גם המדינה עצמה התעצבה בפברואר. הסמל שאנחנו רואים על כל תעודה רשמית, המנורה וענפי הזית, אומץ רשמית בפברואר 1949. אפילו חוק היסוד הראשון של הכנסת נחקק בחודש הזה, ב-1958. כשמסתכלים על כל אלו, מבינים שציוני דרך הם לא רק זיכרונות מהעבר, אלא הכלים שבהם אנחנו משתמשים כדי לבנות את ההווה. הם המצפן שלנו בתוך כל הרעש מסביב.

כמי שגדל בהרצליה, גילוי העובדה שהרצליה חגגה מאה שנים ב-2024 נתן לי פרספקטיבה לגודל התקדים ההיסטורי של חיי פה, ועם כל החגיגות והשמחה המלווה בכך, יש ציון דרך אחד שמזכיר לנו כמה הכול שברירי: המצוק באפולוניה.

המצוק הזה הוא לא רק נוף יפה. הוא נקודת מפגש בין היסטוריה צלבנית לטבע פראי, אבל הוא גם נמצא בסכנה. הקריסות שהיו שם בשנים האחרונות הן תמרור אזהרה. פיזיקלית, המצוק קורס כשהכוחות שדוחפים אותו למטה, המשקל שלו והגלים ששוחקים את הבסיס, חזקים יותר מהיציבות של הסלע. עבורי, המצוק הוא משל לחיים שלנו כאן. אנחנו יכולים לבנות מגדלים וטכנולוגיה, אבל אם לא נשמור על הבסיס, על הטבע ועל המורשת שלנו, הכול יכול להישחק. העירייה אמנם אישרה תוכנית להקמת סוללת אבנים שתגן על המבצר, אבל זה מזכיר לנו שציוני דרך דורשים מאמץ מתמיד כדי להישאר יציבים.

בפילוסופיה המזרחית מדברים הרבה על "הדרך" (או "הדאו"). אומרים שזה נתיב שאי אפשר להסביר במילים, אלא רק לחוות. כשאני מסתכל על החברים שלי לשכבה, אני רואה איך כל אחד מאיתנו סולל לעצמו דרך כזו. יום אחרי יום אנחנו בוחרים בחירות שמעצבות את המבוגרים שאנחנו הופכים להיות. בשנים שכה חשובות לעיצוב האופי שלנו כמבוגרים, המחויבות האישית שלנו היא לוודא שאנחנו בוחרים נכון ולא מזלזלים באירוע.

הבחירות האלו הן ה"אבנים הקטנות" שעליהן דיבר קונפוציוס. הוא אמר שמי שמזיז הרים מתחיל בלסחוב אבנים קטנות. לפעמים אנחנו מרגישים שהמחויבות האישית או הלימודים הם סתם נטל, אבל אלו בדיוק הרגעים שבהם אנחנו מעצבים את מי שנהיה. כל בחירה כזו היא ציון דרך קטן בדרך להפוך לאנשים שאנחנו רוצים להיות.

יש משפט יפה של הפילוסוף ראלף וולדו אמרסון: "אל תלך לאן שהדרך מובילה, במקום זאת תלך איפה שאין דרך ותשאיר מאחוריך אחת". כשאנחנו עומדים לסיים את כיתה י"ב, זה בדיוק האתגר שלנו. קשה לדמיין שאני אוכל להצביע בבחירות הבאות ושעוד רגע אני מתגייס לצבא. עם כל מיונים חדשים זה מתחיל לטפטף: אני הולך להיות מבוגר. כמבוגר אין לך נטייה להשתנות, ואתה עושה את מה שכבר התחלת. זו הסיבה שעכשיו כל כך חשוב שנחליט על מסלול בחיינו שמדגיש את הייחודיות שלנו.

אנחנו לא חייבים לצעוד רק בנתיבים שכבר סללו עבורנו. אנחנו יכולים לקחת את כל מה שלמדנו מההיסטוריה של פברואר, מהחוסן של המצוק באפולוניה ומהערכים שספגנו בהתנדבות בעיר, וליצור משהו חדש. "ציון דרך" הוא לא רק משהו שמסתכלים עליו מהצד, הוא האחריות שלנו להשאיר חותם.

אז כשאתם מדפדפים בגיליון הזה, תחשבו על האבנים שאתם מניחים בדרך שלכם היום. אולי בעוד מאה שנה, מישהו אחר יעמוד כאן ויכתוב על ציוני הדרך שאנחנו השארנו מאחורינו.

שיהיה לנו פברואר של ציוני דרך ובחירות נכונות.