סוף האפרטהייד בדרום אפריקה

זה אולי נשמע כמו עבר רחוק, אבל עד לפני זמן לא רב, בדרום אפריקה היה משטר גזעני ואפרטהייד מוחלט. רק בשנת 1994, נלסון מנדלה ערך מחדש את חוקת המדינה וסיים את תקופת האפרטהייד בדרום אפריקה. בכתבה זו אסקור את ההיסטוריה של תקופת האפרטהייד וההשפעה שלה עד ימינו.

כדי שתוכלו להבין באופן מלא את הכתבה, אסביר ראשית מהו למעשה אפרטהייד. אפרטהייד היא בעצם מדיניות של הפרדה הגזעית, שהונהגה על ידי המיעוט הלבן אירופאי בדרום אפריקה. מדיניות זו החלה בדרום אפריקה בשנת 1948 ונמשכה עד שנת 1994. מדיניות זו הייתה גזענית, והושתתה על העקרונות של הפרדה בין לבנים, שחורים וצבעונים (בני תערובת), ומתן זכויות יתר לבני המיעוט הלבן.

מדיניות זו כללה הפרדה מוחלטת בין לבנים ושחורים בכל תחומי החיים, וכללה חוקים אשר התפתחו בהדרגה. מי שיזם את חקיקת חוקים אלו ואת המדיניות הוא ראש הממשלה הקיצוני דניאל פרנסואה מאלאן, שהיה בעל דעות לאומניות. חוקי האפרטהייד כפו הפרדה מוחלטת באזורי המחיה, במוסדות החינוך, באמצעי התחבורה, בגישה לשרותי הבריאות, התרבות והפנאי, וזאת תוך הקצאת המיטב שבהם לשימוש בני המיעוט הלבן. הם גם אסרו על נישואים ועל יחסי מין בין בני הגזעים השונים, העניקו ללבנים את הזכות הבלעדית לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון, הגבילו את חופש התנועה של השחורים, ואסרו עליהם התאגדות פוליטית ומקצועית.

דוגמאות לחוקי האפרטהייד הם חוק האיסור על נישואי תערובת בין גזעיים אשר נחקק ב1949, ומספר חוקים נוספים שנחקקו שנה לאחר מכן כגון: חוק איסור על יחסי מין בכלל בין לבנים לבין גזעים אחרים, חוק חיוב האזרחים לרישום לפי גזעם (לבן, שחור או מעורב) וחוק אשר אפשר לממשלה לתייג כ"קומוניסטי" כל ארגון שלא היה לרוחה, ולהוציאם בכך מחוץ לחוק.

כדי להבין את מקור חוקי האפרטהייד הגזעניים יש להסתכל בהיבט ההיסטורי של ההפרדה הגזעית והאפרטהייד בדרום אפריקה. הכל התחיל במאה ה17, אז החלו אירופאים לבנים להתיישב בדרום אפריקה. רוב המתיישבים היו ממוצא הולנדי, גרמני וצרפתי. במהלך המאה ה-19 נכבשו שטחים רבים בדרום אפריקה בהדרגה על ידי האימפריה הבריטית, תהליך שלווה במלחמות קשות עם העמים ילידי דרום אפריקה ועם המתיישבים האירופאים הקודמים.

ב1910 קיבלה דרום אפריקה עצמאות והוקמה מדינת דרום אפריקה כחלק מחבר העמים הבריטי. כלכלת המדינה הושתתה בעיקר על כריית זהב ויהלומים שנמצאו בשפע בשטח הענק של אפריקה. על מנת לנצל ולממש את הענפים הללו לטובת הכלכלה היה צורך בכוח עבודה זול וזמין, שאותו מצאו בשבטי השחורים שהיו פזורים לאורך המדינה.

האפליה והחוקים מזכירים ובחלק מהמקרים אף זהים לאפליה כנגד היהודים בתקופת השואה: ממש כמו

היהודים בגרמניה הנאצית, השחורים במשטר האפרטהייד הופלו לרעה בכל צורה אפשרית. היו מקצועות שנאסר ללמד בבתי הספר לתלמידים שחורים. השחורים יועדו להיות המשרתים והמשרתות ולעבוד בשביל הלבנים בדרום אפריקה, ומגורי שחורים ולבנים הופרדו.

ב1948 עלתה לשלטון בדרום אפריקה 'המפלגה הלאומית' הימנית-לאומנית אשר זכתה ברוב מושבים בפרלמנט, ובשיתוף עם 'מפלגת האפריקנים' הלאומנית הוקמה הממשלה שקיימה מדיניות רשמית של אפרטהייד והפרדה גזעית. באותם זמנים, לרוב התושבים הלא לבנים בדרום אפריקה לא הייתה זכות הצבעה בשל החוקים שנחקקו ב1910, אשר נידו שחורים וצבעוניים מהבחירות. במהלך מסע הבחירות 'המפלגה הלאומית' הצהירה שמטרתה היא לשמר את ההפרדה הגזעית במדינה. צידוקם לדבר היה שכוונתם היא לשמר את מורשתם ותרבותם של קבוצות אתניות מגוונות במדינה. בפועל, הפרדה זו זיכתה את המיעוט הלבן בשליטה פוליטית וכלכלית מוחלטת והדירה את הקבוצות האתניות האחרות מכל תחומי החיים בעזרת חוקים ותקנות נגדם.

לצד החוקים הגזעניים התפתחה גם מערכת נוקשה ומשטר קשוח אשר השתמש בעונשים חמורים הכללו מעצרים של מנהיגים פוליטיים, מעצרים אלימים ופיזור הפגנות ומחאות באש חיה ואמצעים אלימים אחרים.

ב-21 במרץ 1960 התרחש טבח שארפוויל, בזמן מחאה של עשרים אלף אנשים נגד 'חוק המעבר', חוק שחייב אזרחים שחורים לשאת בכל עת תעודות מעבר מיוחדות כדי לשלוט בתנועותיהם בתוך המדינה, נורו למוות 69 מפגינים שחורים בידי כוחות המשטרה. טבח שארפוויל הנוראי עורר את מנהיגי ההתנגדות למשטר להחליף את קו אי-האלימות שנקטו בו, בקו תקיף יותר של טרור וחבלה, אשר הביא להסלמה בעימות, ולמעצרים רבים. בין העצורים הרבים נעצר גם נלסון מנדלה, מנהיג הזרוע הצבאית של תנועת הקונגרס הלאומי האפריקני אשר הוצאה אל מחוץ לחוק. העצורים הועמדו למשפט ונשלחו לתקופות מאסר ממושכות וחלקם אף ברחו מהמדינה ומצאו מקלט במקום אחר.

סיום האפרטהייד

לאחר התפטרותו של בותה בשנת 1989, החליפו בתפקיד חברו למפלגת השלטון פרדריק וילם דה קלרק. ב-17

ביוני 1990 הפתיע פרדריק את דרום אפריקה ואת העולם כולו בהכריזו כי הוא מכיר בכך שמדיניות האפרטהייד נכשלה, ולאחר שנים רבות של מאבק, ביטל את יתר חוקי האפרטהייד המפלים. דה קלרק התיר מחדש את פעילותה של מפלגת "הקונגרס הלאומי האפריקאי" (ANC) ואת פעילותן של תנועות פוליטיות אחרות, ושחרר מכלאו את מנהיג ה-ANC נלסון מנדלה. בנוסף הוא פתח במגעים היסטוריים עם מנדלה לקראת קיום בחירות רב-גזעיות לראשונה במדינה. על פעילותם זכו שניהם בפרס נובל לשלום ב1993.

החל משנות ה60, מדינות וקהילות בינלאומיות החלו לשים לב למה שקורה בדרום אפריקה ואף גינו את ממשל דרום אפריקה. תהליך זה וגינויים ממדינות העולם הובילו בהדרגה לנידוי של דרום אפריקה ממשפחת העמים ולהטלת סנקציות נגדה וכנגד הממשל הגזעני. הגינויים וחוסר התמיכה הבינלאומיים בשילוב עם המצב המחריף והמחמיר בין ארגוני ההתנגדות לאפרטהייד לבין המשטר, הובילו לקריסת משטר האפרטהייד לאחר שהיה בשלטון לכ40 שנים. תהליך זה בוצע בדרכי שלום ותוך ביצוע בחירות דמוקרטיות ב1994.

הבחירות שהתקיימו ב1994 היו בחירות היסטוריות, מכיוון שהיו הבחירות הדמוקרטיות הרב-גזעיות הראשונות בדרום אפריקה, בבחירות זכה הקונגרס הלאומי האפריקאי ברוב מוחץ. נלסון מנדלה, הנשיא הנבחר, חידש את חוקת המדינה והקים את ועדת האמת והפיוס. תפקידה של הוועדה היה לחקור את מעשי המשטר ונתינת חנינה למבצעי מדיניות האפרטהייד בתנאי שימסרו את כל האמת על מעשי המשטר הקודם ויתחרטו על מעשיהם. האפרטהייד הסתיים רשמית כשנלסון מנדלה ביצע הסכם עם הנשיא הלבן פרדריק דה-קלרק על ביטול אפרטהייד ובחירות דמוקרטיות בדרום אפריקה. הסכם זה הביא לסוף שלטונם של הלבנים בדרום אפריקה ולעלייתם של נלסון מנדלה ומפלגתו להנהגת המדינה.

למרות שהאפרטהייד הסתיים חשוב לזכור שגם היום נמשכת ההפרדה בין לבנים ושחורים בדרום אפריקה, ההפרדה מושתת בעיקר על בסיס כלכלי. כיום בדרום אפריקה שכונות לבנות הן עשירות ומוגנות ורוב השחורים חיים בעוני ובסכנה תמידית.

מצד אחד שכונת עוני ומצד שני שכונת יוקרה, דרום אפריקה