התחלה של סדר חדש בעזה? על מחאות העם העזתי נגד שלטון חמאס.

עזה חווה גל גדל של הפגנות נועזות נגד שלטון חמאס, שבזמנם נחשפות בשטח קרבות צבאיים לצד קולות רבים של קריאה לשינוי. במחאה זו, המפגינים מעבירים מסר ברור: הם רוצים עתיד שונה למדינתם, והם לא רואים את ארגון חמאס כחלק ממנו. אך מעבר למאבק המקומי, ישנה התייחסות זהירה גם כלפי ישראל – הציבור הישראלי נזהר מלבטא תמיכה פתוחה, כדי לא לעורר תגובה שעלולה לסגור את הדלת למחאות. במאמר זה אבחן את השפעות המחאות על אזורנו, ואנתח מה עומד מאחורי מהומה זו ואת אסטרטגיית חמאס להתמודדות עם ההפגנות.

עם הפסקת האש, עזה מתעוררת למציאות חדשה שבעצם כבר מוכרת לעם העזתי, מציאות שבה הארגון השולט בעזה, חמאס, משאיר את העם לעצמו, והעם העזתי צריך להתמודד עם החוסר. למרות זאת, במהפך דרמטי, הפעם העם לא שותק. בפעמים הקודמות שהיו קולות אשר קראו נגד חמאס, ארגון הטרור הצליח להתגבר עליהן. אך הפעם, רוב עם מתגייס להפגנות יחד- וקורא בקול אחיד להחליף את השלטון. ככל שמתקדמים הימים, נראה שיותר ויותר אזרחים מצטרפים להפגנות. ההפגנות נועזות, שברקען כעס מתמשך לצד תקוות לשינוי, מציגות תמונה מנוגדת לתסריט הרגיל של השלטון. בעוד שחמאס מציגה אסטרטגיה של שמירה על הסדר, הרחובות מלאים בקריאות שאלה: "מה קורה פה?"  

ההפגנות נגד שלטון חמאס החלו לפני שבועות, בערך עם קטיעת הפסקת האש, כאשר קבוצות מגוונות של תושבי עזה – סטודנטים, עובדים, נשים וגברים – יצאו לרחובות במטרה להביע את תסכולם מהמצב הקיים. המחאות נבעו ממספר גורמים מרכזיים: על רקע משברים כלכליים, ירידה בשירותים החברתיים וחוסר השקעות, רבים חשים כי העתיד הכלכלי בעזה נמצא על סף קריסה.  בנוסף, שנים של שלטון חד-צדדי והגבלות על חופש הביטוי הביאו לתסכול מצטבר בקרב הציבור, אשר חש כי קולו נוטרל.  המפגינים קוראים לרפורמה שתביא לשקיפות, חופש וביטחון כלכלי – דרישה שתמיד מעוררת תהודה במרחב הציבורי.

מי באמת עומד מאחורי המחאות בעזה? הקול הראשי באירועים מגיע מהעם עצמו – תושבי עזה, שמרגישים את הכאב והתסכול מהמצב, מביעים את רצונם בשינוי אמיתי. בנוסף, מספר ארגונים פוליטיים וארגוני זכויות אדם משתלבים במאבק, כאשר חלקם פועלים מתוך עומק המערכת כדי לקדם שינוי חברתי וכלכלי. לצד הגורמים הפנימיים, קיימות טענות על מעורבות של כוחות זרים שמנסים לנצל את המצב לטובת מטרות גיאופוליטיות – אם כי לעיתים קרובות אין לכך הוכחות חד-משמעיות.

בנוסף, כפי שמתואר במספר דיווחים, חלק מההפגנות הפכו לעימותים ישירים עם כוחות הביטחון של חמאס, מה שהוסיף לעוצמה ולאלימות שבאירועים, והפך את הרחובות לזירת מאבק שבה גם תקווה וגם חרדה משתלבים יחד. אז מה הצעד הבא של חמאס? לצד המחאות, חמאס נוקטת באסטרטגיה ברורה לשליטה על התרחשות המחאות. כיצד היא מתבטאת? 

בדומה למקרים אחרים, חמאס מנסה למנוע הפצת מידע בלתי מבוקר על ידי הגבלות על האינטרנט והתקשורת, מה שמטרתו לשמור על התמונה הרצויה לשלטון. בנוסף, חמאס מציגה את עצמה כמגינה על הסדר הציבורי ולעיתים מפעילה תגובות אלימות כלפי מפגינים חריגים או קבוצות שנתפסות כמעכבות את השינוי הרצוי. יש הטוענים כי עוד אחת מהאסטרטגיות היא לנסות לפצל את המאבק כך שמגזר אחד יופרד מהמאבק הכללי – מה שמטרתו למתן את ההשפעה הפוליטית של המחאות. מהלך אסטרטגי נוסף שהחמאס עושה הוא יריית רקטות (הפתעה!) מאזורי המחאות, כך שישראל תיאלץ להגיב בהטלת הפצצות באזורים הללו, ולהזכיר לעזתים כי האויב הוא הציונים, ולא חמאס החמוד המסכן שחוטף הפצצות.

אחת הנקודות המרכזיות שמעסיקות את הממשל הישראלי והציבור היא השפעת המחאות בעזה על ישראל, ולמה עדיף לא להראות תמיכה פומבית: קודם כל, הבעת תמיכה פומבית במחאות עלולה להתפרש בקרב העם העזתי כמשהו שלילי, הרי מה שהציונים תומכים בו הוא לא אנושי ותמיד גורם לפגיעה בפלסטינים. לכן, אם התקשורת תראה תמיכה, הדבר עלול לעודד את התנועה להתהפך ולתמוך שוב פעם בחמאס או כל גורם טרור אחר שיעזור להפיל את ישראל, ואף להגביר את האלימות בשטח. מהצד של חמאס, יש חשש כי הבעת תמיכה מצד גורמים ישראליים תתפרש על ידי חמאס כמתיחות, ובתגובה תחליט לשנות את דינמיקת המחאות – מה שעלול להוביל לדיכוי מוגבר. ההמלצה הפומבית היא לנקוט בגישה ניטרלית – גם אם ההתלהבות של התקווה להפלת שלטון חמאס גדולה, יש לשמור על מרחק פוליטי כדי לא לעודד מהלכים שעלולים לסגור את הדלת למחאות ולהגביר את הסיכונים האזוריים. השיח הציבורי והאנליסטים מזהירים: במצב כזה, "פחות זה יותר". תמיכה פומבית יכולה לשמש ככלי כפול שעלול להביא להחמרת המצב ולאפשר לחמאס לשלוט טוב יותר בתמונה הציבורית.

על רקע התהליכים הללו עולה השאלה: מה יהיה העתיד? קודם כל בראשית, איך לא, הפוליטיקה. ישנה תקווה שהמחאות יובילו לשינויים פוליטיים משמעותיים, אך ישנה סכנה שהלחץ יוביל לתגובות אלימות מצד חמאס, מה שעלול להידוק את השליטה ולמנוע רפורמות אמיתיות. הסכסוך הפנימי בין העזתים עלול להחמיר את המשבר הכלכלי, וליצור מעגל שלילי שבו הקשיים הכלכליים מגבירים את התסכול ומניעים עוד יותר מחאות. שינוי מהותי בעזה עשוי לשנות את מאזן הכוחות האזורי – דבר שישפיע גם על ישראל ועל הקשרים עם מדינות שכנות, בעיקר בהקשר לביטחון וכלכלה.

עתיד עזה תלוי בגורמים רבים – מיכולת חמאס להבין את צרכי העם ולפעול בצורה אסטרטגית, ועד לתגובות המערכת הבינלאומית. המחאות הן רק השלב הראשון במאבק לשינוי, כאשר כל צד מנסה למצוא את נקודת האיזון בין שמירה על הסדר לבין הדרישה לשינוי.

אז לסיכום, האם השלטון עדיין שולט – ומה עם העם? המחאות בעזה מציגות תמונה מורכבת ושנויה במחלוקת. מצד אחד, חמאס מנסה לשמור על "הסדר" באמצעות הגבלות תקשורת, תגובות אלימות וניסיונות לפילוג המחאות. מצד שני, העם העזתי מביע את תסכולו ורצונו בשינוי אמיתי, ובכך מעמיד בסימן את עצמו כנגד מהלך שמנסה למנוע מהמחאה להשפיע על השלטון. מצד ישראל, ההמלצה היא לנקוט בגישה זהירה – לא להראות תמיכה פומבית במחאות, כדי לא לעורר תגובה שתוביל לדיכוי מוגבר של המחאות ותסגור את הדלת לשינויים. 

הפוליטיקה היא כמו משחק שחמט – כל מהלך דורש חישוב מדויק – והמסר ברור: כל צד, מהעם ועד לשלטון, מנסה להגן על עמדתו. המחאות משמשות ככלי להביע את התקווה לשינוי תוך התמודדות עם המציאות המורכבת, ובינתיים נראה מבחוץ כי חמאס היא עדיין היד השולטת אסטרטגית בכלי המשחק- העזתים והישראלים. בעוד שחמאס מציגה את עצמה כמושיעה של "הסדר" בעזה, המציאות בשטח מעידה על מאבק עמוק בין רצון השינוי של העם לבין שיטות השלטון שמנסות לדכא את המחאות. ההפגנות הן ביטוי חי של תסכול וניסיון להקמת עתיד שונה – ובכך הן מציבות אתגר משמעותי לחמאס ולמערכת האזורית.