הטעם של סיום והפחד ממנו - דן מגן

לאורך הילדות שלי, מבוגרים סיפרו לי על תקופת הזמן המופלאה בסוף כיתה יב'. כולם כבר מרגישים את הסוף, וזה מרגיש כמו חופש גדול שבו אתה מגיע לבית הספר מדי פעם כדי לפגוש את החברים שלך. בימים האחרונים עברתי באופן פתאומי לתוך התקופה הזו. עשיתי את הבגרות במתמטיקה והגשתי את פרויקט המגמה והפרויקט באזרחות, אבל אני לא מרגיש את מה שהמבוגרים תיארו כתקופה קסומה של אושר נעורים. אלא, אני מרגיש שהטעם של הסיום, שתואר לי כתחושה נפלאה ומזככת, הוא מר וחלש.

אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שלאורך תקופת הלימודים שלי אני רציתי ללכת לבית הספר במיוחד. להפך, כמו ילדים רבים, אני המצאתי מחלות פעמים רבות כדי לא לבוא, ועדיין, אני לא יכול שלא להרגיש חוסר יציבות ואובדן. בכתבה הזו אני אנסה להסביר את התחושות האלה, שהתגלו בפני לאחרונה בלי הסבר או התראה מוקדמת.

בניסיון להבין את התחושות האלו הגעתי לשני חוטי מחשבה שונים: חברים ומסגרת. אני אתחיל בחברים כי אני חושב שיש לנושא הזה משקל רגשי גדול יותר. אני לא מסוג האנשים ששומרים על קשר אחרי מעבר מסגרת. מדי פעם יוצא לי לראות חברים שלי מהיסודי ואני בא ושואל אותם איך הם, ואנחנו מדברים קצת ומתעדכנים, אבל אנחנו לא נפגשים באופן יזום. אני מרגיש שברגע שאין איזושהי פעילות או מסגרת שאתה חולק עם מישהו, זה דורש המון מאמצים בשביל להשאיר את הקשר חי, ומשום מה אף פעם לא השקעתי את המאמצים האלה.

ההיסטוריה הארוכה שלי של קשרים שדעכו גורמת לי לחשוב ולהניח שזה מה שיקרה לקשרים שיש לי רק בבית הספר. יש לי חברים שאני לא מבלה איתם מחוץ ללימודים, אבל בבית הספר אנחנו מדברים הרבה, ואנחנו קרובים מאוד. אני מפחד שאם לא תהיה מסגרת שבה ניפגש, אנחנו פשוט נתרחק באופן טבעי ואני אאבד את הקשרים האלה.

הפחד הזה מלכלך לי את טעם הסיום והופך אותו ללא טהור. כמו שאני לא מסוגל ליהנות לחלוטין מהטעם המתוק של ממתק כי אני מודע להשפעה הבריאותית שנלווית לו, אני לא מסוגל להרגיש חופשי באמת כשהרגשת האובדן של הקשרים שלי נלווית לסיום. אפילו מצאתי את עצמי מתחיל להיות עצוב לגבי זה שלא יהיו לי שיעורים עם מורים מסוימים, אפילו שאני לא אוהב אותם במיוחד.

ההסבר הכי טוב שהצלחתי לחשוב עליו לתופעה המשונה הזו קשור לטבע של אובדן. אובדן גורם לנו להסתכל על מה שאיבדנו במשקפיים ורודים. המוח האנושי נוטה לזכור דברים לפי הקשר שלהם לדברים אחרים ולא בפני עצמם, ולכן התפיסה שלנו מתערבבת בין הדברים השונים שאיבדנו. כשהתפיסה מתערבבת, נהיה קשה להבחין בין מה שגורם להכול להיראות ורוד לבין מה שהיה בצבע אחר בלעדיו. השורה התחתונה היא שכל הזיכרונות שלנו שקשורים למה שאיבדנו ורודים עכשיו, וזה איך שאנחנו תופסים אותם.

ספציפית בהקשר הזה, זה אומר שאני הולך לזכור מורים, כיתות ושיעורים שלא אהבתי באופן חיובי, פשוט כי היה שם חבר שממש אהבתי לשבת לידו. השינוי המהיר בתפיסה שלהם מרגיש מבלבל במיוחד בגלל שעוד לא איבדתי אותם. אני עדיין רואה את הדברים שאני לא אוהב, והתפיסה שלהם בעיניי מתנגשת עם המציאות.

חוט המחשבה השני שלי הוא מסגרת. יכול להיות שאתם מכירים את הסרטון של הכלב שניסה להתנפל על כלב שני ונבח עליו כשהוא הוחזק ברצועה שמנעה ממנו לעשות זאת, אך ברגע שהורידו לו את הרצועה הוא התנהג כאילו הוא מעולם לא רצה לתקוף את הכלב השני. אני מאמין שהסרטון הזה הוא אנלוגיה נחמדה לקשר של בני אדם עם מסגרות.

כאשר אתה במסגרת, קל לראות כמה היא מגבילה לך את החיים ומונעת ממך לעשות מה שאתה רוצה, אבל ברגע שאתה יוצא ממנה ומקבל חופש, אתה נאלץ להתמודד עם העובדה שהרבה פעמים אתה רק השתמשת בה כתירוץ ללמה אתה לא עושה את מה שאתה רוצה לעשות. והרי, למה שלא תעשה אותו? אם אתה באמת רוצה לעשות משהו, אתה אמור לעשות אותו ברגע שניתנה לך האופציה. לדעתי זה נובע מהפער בין לרצות לעשות משהו ללרצות להשיג את התוצאה שלו.

הרבה אנשים רוצים להשיג עצמאות כלכלית בעזרת לימוד עצמי של מסחר בשוק ההון, שיווק שותפים וכו'. לכאורה, כל המשאבים שהם יכולים לרצות בנושאים האלה נמצאים באינטרנט בחינם לגמרי, ועכשיו, עם ההתפתחויות ב-AI, זה קל יותר מתמיד ללמוד בלי לשלם גרוש לאף אחד. למרות זאת, תמצאו שנמכרים קורסים רבים בתחומים האלה. למה אנשים קונים אותם כשהם יכולים ללמוד בעצמם? כי הם צריכים מסגרת. מסגרת היא מחויבות לעצמך שגם ביום שבו אתה לא רוצה ללמוד, אתה הולך ללמוד. מסגרת היא ניצול של כשל העלות השקועה.

כשל העלות השקועה הוא רעיון בפסיכולוגיה שאומר שהמוח האנושי ייטה להמשיך בפעילות מסוימת, גם אם זו לא התנהגות רציונלית במצב, אם הוא ירגיש שייתכן שהוא ישיג מחדש את כל האובדן שנצבר בעקבות הפעולה עד כה. העיקרון עוזר לקזינו לגרום לאנשים להמשיך להמר, אבל באופן לא מודע, רוב האנשים משתמשים בו בצורה יומיומית על ידי היחס שלהם למסגרות.

לפני שאני אסביר איך אני חושב שמסגרות מנצלות את כשל העלות השקועה, חשוב לי להבהיר שהמוח האנושי רואה פעילות רציונלית כאחת שתסב הכי הרבה עונג והכי מעט סבל בעתיד הישיר. מנקודת המבט הזו, העיסוק בפעילות שתורמת ליצירת עתיד טוב יותר בדרכים לא ישירות, כמו לימוד מתמטיקה, היא לא פעולה רציונלית, שכן בעתיד הישיר לא ניתן לראות איך זה יסב לך עונג או יפחית את מידת הסבל שלך כלל, אלא אם אתה אוהב מתמטיקה. לכן, על מנת לגרום למוח לפעול באופן שהוא לא רואה כרציונלי לטובת העתיד הידוע, על ידי חשיבה לטווח רחוק אך לא ישיר, אנשים משתמשים במסגרות.

ניתן להמחיש את שיטת הפעולה הזו על ידי הדוגמה הבאה: איש רוצה להשיג תעודת בגרות, אבל הוא לא נהנה מלימוד של מקצוע כזה או אחר. הוא יכול להשתמש ברישום למסגרת שתכריח אותו ללמוד את המקצוע בניגוד לרצון שלו, שנקבע על ידי סבל ועונג, ובהתאם לרצון שלו בטווח הארוך, השגת תעודת הבגרות. העובדה שהוא השקיע זמן וכסף בניסיון להשיג את התעודה הנחשקת תוביל אותו לנסות להרוויח אותם מחדש על ידי השגת התעודה.

מהרגע שזיהיתי את השימוש בכשל זה בחיים שלי, הבנתי שאני מפחד מהטבע שלי. כאשר אני מתבונן באפשרות של חופש מוחלט, גם אם רק לכמה חודשים, אני רואה את האפשרות הממשית שאני אתעסק כמעט ורק בפעילויות שיסבו לי עונג באופן מיידי, כמו גלילה בטיקטוק, ולא יעשירו אותי או יתרמו לבניית עתיד טוב יותר.

הפתרון לשתי הבעיות הוא פשוט בתיאוריה, אבל קשה בפועל. אני צריך להתבגר. אני לא יכול להמשיך להסתמך על מסגרות שנכפו עליי כדבק שמחזיק קשרים שלי. אם באמת אכפת לי מקשר, אני צריך ליצור או למצוא מסגרת שתתמוך בו, ולגבי בניית העתיד שלי, אני צריך לנתק את תפיסת האושר שלי מחופש. הדרך היחידה להשיג את מה שאני רוצה בחיים היא להתחייב לדברים. התחייבויות רציניות כוללות גם דברים שאתה לא רוצה לעשות, אבל אם אני רק אעשה את מה שאני רוצה באותו הרגע, אני אתקע במקום ולא אתפתח לעולם.

בסופו של יום, אני חושב שהדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שקל מאוד לזלזל במה שיש לך עד שאתה מאבד אותו. לבית הספר היה תפקיד גדול וחשוב בחיים שלי במשך 12 השנים האחרונות, ואני לא טרחתי להעריך אותו לרגע עד היום. אני חושב שיש בזה משהו עצוב. כפילוסופיית חיים, אני מאמין שאי אפשר להיות מאושר אם אתה לא מעריך את כל מה ומי שממלאים לך את החיים. גם אם קשה, צריך למצוא את הטוב בכל דבר, זו הדרך היחידה להיות מאושר.