הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בן כמעט מאה שנה ואפילו יותר. מאז התקופה העות'מאנית אנו חיים ביחד וסכסוכים צמחו, כאשר הריבונות בארץ היא בין המחלוקות המרכזיות. הרבה אנשים מנסים לפתור את הבעיות מן הצד עם רשומות דעתניות במרשתת, אבל הפתרונות שכותביהם מעלים רצופים בבעיות בטחוניות ואתיות כאחד, כמו במאמר הדעה הזה כאן. בינתיים, אין פתרון אחד שבאמת פותר את כל הבעיות המרכזיות – כך שהדרך לסיום הסכסוך כנראה עוד ארוכה. אתמקד, כמעט באופן בלעדי, על יהודה ושומרון והבעיות שם, כי אני חושב שזה המאבק העיקרי כיום.
נתחיל באופטימיים מביננו, שאומרים שאפשר לתת לפלסטיניים את יהודה ושומרון והכל יפתר. הם בוודאי מזכירים את ההתחייבות בהסכמי אוסלו, בה התחייבנו אנו וגם הפלסטינים לפתרון שתי מדינות לשני עמים[1]. אבל התחייבות זו מוטלת בספק עם שלושים שנה של ויכוחים. נתחיל עם הברור: יש כיום כחמש מאות אלף אזרחים יהודים ביהודה ושומרון, כחמישה אחוזים מאוכלוסיית ישראל. עם כמה שאני נגד התנחלויות, פינוי של כל כך הרבה אזרחים, שסטטיסטית הם אותם האנשים שפונו בהתנתקות, יגרום ללחץ עצום על ממשלת ישראל. דבר זה אינו אפשרי, ואף יתחיל מלחמת אזרחים. יש האומרים שה"רפורמה המשפטית" היא התגובה להתנתקות; והיא, רק עם שמונת אלפים אזרחים, כבר חצתה את הארץ לשניים. אבל אם דבר זה לא מתאפשר, למה לא לספח את יהודה ושומרון? יש כמה חברי כנסת, שמאמינים שכדאי להחיל את הריבונות הישראלית ללא מתן אזרחות לתושבים הלא-יהודיים שם. אחרת, יהיה שינוי דמוגרפי בו כמחצית תושבי ישראל הם פלסטינאים. יש בעיות רבות בסיפוח ללא אזרחות, או גרוע יותר, אזרחות עם זכויות מעטות: להיחשב כמדינה מפלה ולא ליברלית, יסגור בפנינו הרבה דלתות.
"אולי בכל זאת שתי מדינות?" אולי אתם (את?) שואלים. נניח שהוצאנו את היהודים משם ובינתיים, אין בעיות. אך מה קורה עם כל הנשק שיש שם? המדיניות הירדנית כיום יחסית ותרנית להברחת נשק, או לפחות, ותרנית בפועל, לאור כך שהדיווח הציבורי האחרון על סיכול ירדני של הברחות הוא מ-2002[2]. בנוסף לחמאס, ייוצרו המון "מדינות" או מיליציות שבהם אנחנו לא יכולים לשלוט. ואם נספק נשק לאחת מהן, או אם "תרצה" עזרה ישראלית, אנחנו נחזור למצב יותר גרוע ממה שהתחלנו בו. גורם נוסף להימנע משתי מדינות הוא העומק האסטרטגי המצומצם שיש לנו גם ככה. עם שתי מדינות בגבולות 67, לא נוכל לשרוד. גם אם פתרון שתי המדינות היה יוצא לפועל והבעיות שציינתי עד כה היו נפתרות, לא מזמן סמוטריץ' הכריז על ישוב של כ-500,000 אזרחים חדשים ביהודה ושומרון. זוהי הכפלה של מספרם – ואפשר לומר בלשון המעטה, שדבר זה, ילבה את האש. לפחות קצת. [ג1]
יש כמה תנועות, יחסית חדשות, המציעות להפוך את ישראל לפדרציה (או ריפובליקה)[3]. זאת אומרת, לחלק את ישראל להרבה חלקים שונים והם יפעלו אוטונומית, אבל יש ממשל פדרלי שיחייב את המחוזות. כך שמחוז אחד יוכל להחיל חוקים ולנהל מוסדות שיתאימו לדמוגרפיה המקומית, ועדיין החוק הישראלי יחול על כולם. במבט ראשון, זה נראה כמו הפתרון הישים ביותר – אבל קודם כל הוא נפסל בגלל פוליטיקה. בינתיים, לא הייתה מפלגה אחת שהציעה את הפתרון. כנראה כי הימין לא רוצה אותו וגם השמאל לא: האחד די ברור למה, והשני חושב שסיפוח הוא לא על הפרק[?]. מפלגה חדשה שתקום ותציע פתרון כמו זה, תהיה שולית מכדי לעשות שינוי. בעיה נוספת היא שפדרציה כנראה לא תעבור את דעת הקהל, אלא אם כן יהיה משקל נגדי, כמו ירדן (וגם זה מוטל בספק, בגלל זכרונות רעים מהסיפוח ב-1950), ובכלל, רצון ירדן לחזור ליהודה ושומרון מוטל בספק (הרבה ספק)[4]. אני לא בטוח שזו הסיטואציה שאנחנו רוצים להגיע אליה, עם ירדן שמקבלת את התואר "מנהיגת העולם הערבי"; שלא לדבר על הבעיות הכלכליות הנובעות מהשוני בין הדמוגרפיות השונות.
בעיה ביטחונית נוספת שכדאי להתייחס אליה, היא הכיתור האסטרטגי של ישראל, שכנראה מניע הרבה החלטות וגם איך תיראה ההתקדמות בפתרון הישראלי-פלסטיני. מאז שהתנסו בפעילות עם שליחים ב-1980, איראן משתמשת בהם ומנסה לגייס עוד ועוד. באמצעות שימוש בצבא האזורי של שלוחותיה, ובתשתיות טרור אזוריות פעילות, היא רוצה להשתלט על שטחים או להשליט את שלוחיה עליהם, ובכך להרתיע את שחקני האזור ולממש את חזונה ארוך הטווח[3ג2] – לחסל את ישראל ולהשליט הגמוניה על המזרח התיכון. היא כבר ביססה את כוחה בסוריה, כאשר בנתה לה את מערך הנ"מ שלה, והראתה את יכולתה לקנות את האזרחים עם אוכל ותיקון בניינים בגלל שכרם הנמוך. בדמשק עם שלוחתה באזור, חיזבאללה, ואפילו חמאס, שלמרות הפער השיעי-סוני והנתק הממושך מימי מלחמת האזרחים, מדיניותה של איראן לעזור לכל גורם אנטי-ישראלי, לא השתנתה[5]. גם החותים בתימן נהנים מתמיכה איראנית, בזכות הגישה שהם נותנים לה למצרי באב אל-מנדב (וגם היותם שיעים)[6]. כל אלו, מכתרים את ישראל ומשפיעים על התמונה הבטחונית ועל השיקולים לפעילותיה של ישראל במזרח התיכון, ובסופו של דבר, מעכבים את הפתרון לקונפליקט. [ג3]
לצערי, הפתרון נראה עוד רחוק. עם (כנראה) עוד הרבה סכסוכים בדרך, אני מקווה – מאוד – שאוכל לראות פתרון, בחיי, שלי.
[1]: מתווה אסטרטגי לזירה הישראלית—פלסטינית - מחקר [...] ובחן שורה של אופציות לגיבוש מתווה מדיני־ביטחוני, אחראי ומציאותי שיאפשר היפרדות מדינית וטריטוריאלית מהפלסטינים.
[2]: "ירדן סיכלה ניסיון הברחת נשק לפלסטינים". ניסיתי למצוא את המדיניות המדויקת, אבל לא מצאתי במפורש.
[ג(נרי)1]: גבולות ומדיניות: האינטרס המקומי והתפיסה הביטחונית בגבול ישראל ירדן – דרום הערבה כמקרה בוחן וגם The Viability of One-State Models.
[ג2]: Federal/Confederal Solutions to the Israeli-Palestinian-Jordanian Conflict: Concepts and Feasibility וגם A federated one state solution? There's a reason it's not being talked about.
[ג3]: איראן מתקדמת לכיתורה של ישראל, המערכה האזורית נגד איראן על השליטה במזרח התיכון וגם 11 שנות מלחמה בסוריה – למה לצפות?.
