גולדה מאיר

גולדה מאיר נולדה ב-3 במאי 1898. היא הייתה ראש ממשלת ישראל הרביעית, בין מרץ 1969 ליוני 1974. לפני כן כיהנה כשרת העבודה (1949–1956), וכשרת החוץ (1956–1966). כראש הממשלה, הנהיגה את ישראל בתקופת מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. גולדה מאיר היא האישה היחידה שכיהנה כראש ממשלה בישראל והאישה השלישית בעולם כולו שנבחרה לראשות ממשלה (או לעמדת הנהגה מקבילה).- גלי אברהמי.

גולדה מאיר נולדה בשם גולדה מאבוביץ' באימפריה הרוסית, בעיר קייב (בירת אוקראינה), בת למשפחה יהודית מסורתית ענייה. הוריה היו משה יצחק מאבוביץ' ובלומה מאבוביץ'. חמישה ילדים שנולדו לפניה מתו בינקותם, וגולדה נותרה עם שתי אחיות. בהיותה כבת ארבע חוותה פוגרום נגד משפחות יהודיות באזור מגוריה. חוויית הפוגרום, תחושת הפחד ומפח הנפש שליוו אותה לא הרפו ממנה כל שנות חייה.

בשנת 1903, לאחר שאביה התקשה למצוא עבודה כנגר והיגר בגפו לארצות הברית, עברו שאר בני המשפחה לעיר פינסק. בשנתיים בהן המשפחה שהתה בלעדיו בפינסק התמסרה אחותה שיינה לפעילות ציונית-מהפכנית שסיכנה אותה בהסתבכות עם השלטונות, והדבר הותיר חותם עמוק על גולדה הצעירה וזירז את הגירת המשפחה ב-1906 בעקבות האב. גולדה, הוריה ואחיותיה השתכנו בעיר מילווקי שבארצות הברית. את שמונה שנות ילדותה ברוסיה תיארה כשנים של עוני, קור, רעב ופחד.

הוריה, שנותרו עניים למרות החנות שפתחה אמה, לא היו בעלי שאיפות גבוהות בקשר לחינוכה של גולדה, במיוחד לנוכח עימותיהם עם אחותה הגדולה שיינה, שאת רעיונותיה הסוציאליסטיים תיעבו. "הוריי היו משוכנעים שחינוך תיכוני עבורי הוא מותרות לא הכרחית ולא רצויה", סיפרה לימים. גולדה התעקשה על לימודים בבית ספר תיכון, והתעמתה על כך עם אמה. אחותה שיינה ובעלה סיפקו לה פתח מילוט. עניים ככל שהיו, הציעו לה להצטרף אליהם לדנוור. בגיל 15 נעלמה גולדה מהבית, אחרי שאספה כסף לנסיעה הארוכה ברכבת, והותירה מכתב הסבר להוריה, שתגובתם הייתה קשה.

בתקופה בה שהתה אצל אחותה ובעלה התוודעה גולדה לחבורת הצעירים היהודים הסוציאליסטים שהתאספה בביתם. שיחותיהם ורעיונותיהם הציוניים ריתקו אותה. אחד מהאורחים היה מוריס מאירסון, שמשך את ליבה בידיעותיו הרחבות ובאהבתו למוזיקה ולשירה. משהחלה גם אחותה להכביד ביחסה אליה, עברה גולדה לגור בשותפות. כעבור זמן מה שלח לה אביה לראשונה מכתב ובו בקשה שתחזור, למען אמה, ובעקבותיו חזרה גולדה למילווקי שנתיים לאחר שעזבה אותה.

משחזרה למילווקי בגיל 17, שבה להתגורר עם הוריה בבית המרווח שרכשו. הוריה היו פעילים בקהילה היהודית במילווקי, הצליחו לקנות לעצמם מעמד בה, ולא התנגדו עוד לרצונה של בתם לרכוש לעצמה השכלה. היא סיימה את לימודיה בתיכון והמשיכה ללימודים בסמינר למורים (היום האוניברסיטה של ויסקונסין – מילווקי).

לאחר מכן לימדה בבתי הספר הציבוריים של מילווקי. גולדה המשיכה לגלות עניין רב בפעילות במסגרת מפלגת "פועלי ציון", ואף ארגנה הפגנה נגד פרעות פטליורה באוקראינה. בהדרגה, בהשפעת בואם לעיר של מבקרים מארץ ישראל כדוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, התגבשה בה נחישות לעלות לארץ ישראל, והיא הצליחה לשכנע את בן זוגה מוריס לעלות עימה בעתיד. ב-24 בדצמבר 1917 התחתנה עִמו בבית הוריה במילווקי, ועל אף שהעדיפה חתונה אזרחית, שוכנעה על ידי אמה לערוך נישואים יהודיים.

בחורף 1918 זכתה להכרה על פעילותה כשנבחרה על ידי הקונגרס היהודי האמריקאי לאחת מהצירות של מילווקי. למורת רוחה של משפחתה, היא הרבתה בנסיעות פוליטיות על חשבון זמנה עם בעלה.

ב-1921 הפליגו מאירסון ואחותה עם משפחותיהן לארץ ישראל בספינה רעועה בשם "פוקהונטס", הנסיעה, שהייתה צפויה לארוך שבועיים, ארכה 44 ימים והייתה רצופת אסונות ואירועים מוזרים אחרים, בהם שביתת מלחים, התאבדותו של רב החובל, והתערערות נפשו של אחיו. הספינה הגיעה ליפו, אולם הסבלים הערבים סירבו להוריד את העולים לחוף, והספינה המשיכה לנמל אלכסנדריה שבמצרים. משם הגיעה מאירסון ושאר העולים ביולי 1921 ברכבת לתל אביב.

עם הגעתם לארץ ישראל התגוררו שתי המשפחות בדירה שכורה בתל אביב. לימים, השתמשה גולדה מאיר בימיה הראשונים בארץ ישראל כדי להמחיש לעולים חדשים את העובדה שגורלם שפר עליהם. היא לא זכתה לסיוע ממשרד לקליטת עלייה, איש לא הופקד על עזרה לה ולמשפחתה במגורים ובלימוד עברית (העולים מצִדם ראו המחשה זו לעיתים כהתנשאות וכהטפת מוסר, כפי שהודתה גולדה עצמה). מתל אביב עברו הזוג מאירסון למרחביה בעמק יזרעאל, שבו היה לזוג מאירסון ידיד ותיק מאמריקה. במרחביה חששו תחילה ממי שנראתה כבת תפנוקים אמריקאית שבהגיעה לארץ ישראל העדיפה לעסוק בהוראת אנגלית ולא בעבודת כפיים, אולם בסוף ניאותו לקבלה.

גולדה נהנתה מחיי הקיבוץ והתמחתה בגידול עופות. אולם בעלה התקשה להסתגל לתנאי החיים הקשים ולחוסר הפרטיות. הוא גם סירב בעקשנות להביא ילד לעולם כל עוד התגוררו בקיבוץ, ויאלצו לגדלו בדרך השיתופית שהייתה נהוגה בקיבוץ. בעקבות מחלתו ונפילתו למשכב למשך כמה שבועות, המליץ להם הרופא לעזוב את מרחביה בהקדם האפשרי. במרץ 1923, לאחר שהות של כשנה וחצי בקיבוץ, חזר הזוג לתל אביב ואחר כך עבר לירושלים, שם סידר להם דוד רמז עבודה במשרדי סולל בונה.

מוריס עבד בהנהלת חשבונות וגולדה עבדה כקופאית במשרה חלקית. בירושלים נולדו להם בן ובת - מנחם ושרה. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני. היא סיפרה שכדי להכניס את בתה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא הייתה יכולה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.

הוריה של גולדה מאיר עלו לארץ ישראל בשנת 1926 והתיישבו בהרצליה.

ב-1928 הציע לה דוד רמז, שהתיידד עמה, היה ער למצוקתה, ולימים אף הפך למאהב שלה, לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת למפלגת "אחדות העבודה" שלימים הפכה למרכיב מרכזי של מפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת. מפאת העבודה היה עליה לעבור לתל אביב עם ילדיה.

רמז העריך אותה מאוד וסייע לה בהתקדמותה בהנהגה הציונית. היא סומנה כבעלת עתיד מנהיגותי, בדומה לחיים ארלוזורוב, צעיר מבריק אחר בן גילה.

בשנים 1932–1934 שהתה בארצות הברית בפעילות ציונית ובאיסוף תרומות כמזכירת ארגון הנשים למען החלוצות. ילדתה שרה קיבלה שם טיפול רפואי למחלת הכליות הקשה שממנה סבלה. עם חזרתה מונתה למזכירת "הוועד הפועל", ההנהגה העליונה של ההסתדרות, שבה כיהנה לצד אישים כדוד בן-גוריון, דוד רמז וברל כצנלסון. היה לה תפקיד מרכזי במימוש רעיון ה"מפדה", מס שנגבה מחברי ההסתדרות לשם סיוע למובטלים.

ב-1938 השתתפה כמשקיפה בוועידת אוויאן, מטעם הסוכנות היהודית, יחד עם ארתור רופין ונחום גולדמן. הנהלת הסוכנות הייתה ספקנית לגבי תוצאות הוועידה אולם החליטה לשלוח נציגות. החשש שהובע בהנהלה היה כי היא תפגע במאמץ הציוני להפוך את ארץ ישראל ליעד ההגירה העיקרי של יהודי העולם.

בשנת 1943 נתנה עדות מרשימה מטעם הסנגוריה במשפט סירקין - רייכלין.

בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. גולדה החליפה אותו בתפקיד. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי.

כשחיים ויצמן הביע התנגדות נחרצת למרי אזרחי נגד הבריטים, הייתה בין המתייצבים הבולטים מולו. לאחר ששוחרר שרת הוא ניהל את המחלקה המדינית מוושינגטון, ואילו מאירסון עמדה בראשה בירושלים ולמעשה ניהלה אותה בפועל.

בעת שירותה בארגון "ההגנה" היו למאירסון ארבעה שמות קוד שהידוע בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו "ג'ק" (בארצות הברית), "וינר" ו"זהבה".

בטרם קום המדינה פגשה מאירסון פעמיים את עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה. אולם ערב הפגישה השנייה, שהתקיימה ב-12 במאי 1948, כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את הלגיון הירדני להילחם ביהודי ארץ ישראל. במאמץ אחרון להניא אותו, הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאירסון שהיישוב היהודי בארץ יוכפף לשלטון ממלכת ירדן כמיעוט, יהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, ללא הקמת מדינה עצמאית וללא המשך עליית יהודים לארץ - הצעה שלא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף כצד במלחמה, וגולדה נפרדה מהמלך במילים: "ניפגש לאחר המלחמה".

יומיים לאחר מכן, בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, חתמה גולדה מאירסון על הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף, חתימה שהייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצִדה. לאחר החתימה יצאו אל ההמונים שהתקהלו מחוץ לבית דיזנגוף שני נואמים: תחילה בן-גוריון שנתן נאום מאופק, ומייד אחריו גולדה שנתנה נאום מרגש ונלהב.

מיד לאחר מכן נשלחה גולדה לגייס כספים בארצות הברית למען המאמץ המלחמתי; בארצות הברית שהתה כבר קודם לכן באותה שנה, למען אותה מטרה.

מארצות הברית היא נשלחה לברית המועצות, אולם בוששה להגיע לשם לאחר שאושפזה בבית חולים בניו יורק בעקבות תאונת דרכים. הסובייטים, וגם הציבור בארץ, סברו שמדובר ב"מחלה דיפלומטית" כלשהי. הדבר מובן לאור העובדה שהמינוי נבע מניסיון של משה שרתוק (לימים שרת) להרחיקה מהארץ וממוקדי ההשפעה כי היה מאוים ממנה פוליטית וידע כי היא הראשונה בה יתמוך בן-גוריון שנתן בה אמון מלא (אך לא העריך באותה מידה את שרתוק).

גולדה מאיר ומלחמת יום הכיפורים:

בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים זרמו התרעות רבות מפני מלחמה מתקרבת. המלך חוסיין נפגש עם מאיר מספר פעמים לפני המלחמה. הפגישה האחרונה התקיימה ב-25 בספטמבר 1973 בתל אביב, בה נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קדר, מזכירתה של מאיר, ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישות אלה מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם שר הביטחון משה דיין שהרגיע אותה.

גם בערב יום כיפור נמנעה מאיר מגיוס המילואים, בהתבסס על דעתם של דוד אלעזר, משה דיין, ראש אמ"ן וחיים בר-לב, החלטה שהיא הגדירה כטעותה הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה". לפי דעה אחרת, בישיבת ממשלה מצומצמת שהתקימה ביום שישי, ערב יום כיפור 5 באוקטובר 1973, גולדה החליטה לא לגייס מילואים לפי המלצת שר הביטחון משה דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר שהעריך סבירות לא גבוהה למלחמה, וראש אמ"ן אלי זעירא ששלל מלחמה והרשים את השרים בטון הבטוח שלו. עם זאת גולדה הוסמכה לגייס מילואים במהלך יום הכיפורים, אם יהיה צורך.

ביום הכיפורים עצמו, שעות לפני פרוץ המלחמה, החליטה מאיר לגייס את המילואים לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, בניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. בשעות אלה, דרש שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל לא להנחית מכה מקדימה וקיבל אישור על כך מגולדה.

בעדותה בפני ועדת אגרנט, לאחר המלחמה, אמרה מאיר: "אני חושבת שהכותרת של האסון שקרה לנו בערב יום הכיפורים זה טעויות. כל אחד בשטח שלו טעה קצת", אמרה מאיר לוועדה. "אני לא חושבת שיש אדם אחד שיכול לקום ולהגיד אני לא טעיתי. אם הוא טעה מתוך מידע, זאת אומרת העריך את המידע לא נכון, או שטעה מתוך – לא העיז, נאמר, מול מומחים להגיד דבר שמומחים לא אמרו", היא אומרת לחברי הוועדה. "אני לוקחת את עצמי לדוגמה, מה היה קורה לי? היו חושבים שהיא טיפשה. טוב. במידה רבה זה גם נכון. אבל מה היה קורה לי לו הייתי אומרת כמו שהרגשתי באותם הימים. זה לא טוב לי, אני לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן או הרמטכ"ל". יו"ר הוועדה אגרנט השיב לדבריה של מאיר ואמר: "זו בדיוק הנקודה", אך היא טענה: "אבל זה לא היה לי טוב. על מה אני מייסרת את עצמי, לא שהייתי יותר חכמה או שידעתי יותר טוב, אבל מדוע לא אמרתי רבותיי, אולי בכל זאת גיוס? נניח שלא היו מקבלים את זה. אינני יודעת אם היו מקבלים זאת או לא. יותר קל לי להעמיד את עצמי לדוגמה מאשר להעמיד אנשים אחרים דוגמה, אבל שפה אין איש כמעט שיכול להגיד זאת... לא היה איש שלא אמר דבר שאולי יכול היה להציל, לו דעתו נתקבלת. זאת היא אמת. נדמה לי שזו הערכה אובייקטיבית, שקל לי להגיד את זאת, מפני שאני משייכת את עצמי בתוך החבורה הזאת". אגרנט המשיך ואמר למאיר: "זה מפני שכל אלה אין להם מכשירי הערכה. יש רק אחד שמעריך, זה אמ"ן, שיש לו מכשיר הערכה, שכל הידיעות עומדות לרשותו. והוא צריך לעשות סלקציה של עובדות, לחשוב עליהן ולהעריך אותן".

ביומה השני של המלחמה שמעה הממשלה מפי שר הביטחון דיווח קודר על המצב בשתי החזיתות. תחזיותיו זעזעו את חברי הממשלה ואת העומדת בראשה, ובשיחות פרטיות מאיר אף אמרה כי אם התחזיות הללו תתממשנה, לא תראה עוד טעם בחייה. בימיה הראשונים של המלחמה, כאשר היה נראה שמלאי התחמושת של צה"ל אוזל בקצב מסחרר, הציעה לטוס בעצמה לארצות הברית כדי לשכנע את הנשיא ניקסון להקים "רכבת אווירית" לישראל, אולם לבסוף מבצע ניקל גראס יצא לדרך גם ללא נסיעה זאת.

חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו חודשיים לאחר המלחמה, והרכיבה את הממשלה ה16 אך הביקורת הציבורית גברה. מאיר התאמצה למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית, או לפחות לדחות את הקמתה, וניסתה לתעל את הדרישות לבדיקה מבצעית של כשלים נקודתיים. מאמציה לא צלחו והיא נאלצה להסכים להקמת ועדת אגרנט. הוועדה פרסמה דו"ח ביניים ב-1 באפריל 1974. הוועדה ניקתה את הדרג המדיני וקבעה שמאיר פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות. יומיים לאחר פרסום הדו"ח התפטר הרמטכ"ל דוד אלעזר, תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני. בעקבות זאת גברה הביקורת הציבורית כלפי מאיר. העובדה שאיבדה גם את אמון מפלגתה הייתה כנראה הגורם המידי להגשת התפטרותה ב-11 באפריל 1974, חודש בלבד לאחר שהקימה את ממשלתה השלישית. החשש שלא תוכל להחזיק מעמד, פיזית, הטריד אותה כבר חודשים רבים לפני פרוץ המלחמה. עתה, בגיל 76, הטריד אותה מצב בריאותה שבעתיים. המלחמה והביקורת הנוקבת שהוטחה בה בעקבותיה הייתה עוד סיבה להחלטה. הזעזוע שעברה בגין ההאשמות החמורות שהוטחו בה ובמיוחד אשמתה בהרג חיילים במלחמה היה חמור עד כי שבה וביקשה לשים קץ לחייה.

ב-3 ביוני החליף אותה יצחק רבין בראשות הממשלה.

מאיר עוד הספיקה לחתום על הסכמי הפרדת הכוחות עם מצרים (שהוליך להסכם הביניים והסכם השלום) ועם סוריה (ההסכם האחרון שנחתם עם מדינה זו).