בדרך כלל, סיפורים נגמרים בסוף זמני: היא התחתנה איתו, הם הצליחו להפיל את השליט הרשע וכו', אבל כמעט אף פעם לא מדובר בסוף סופי. זאת אומרת, אף פעם לא שמעתי על סיפור שנגמר בכך שכולם מתים והיקום מושמד (אם כי כן קראתי פעם סיפור שבסופו היקום נוצר). זה פשוט לא עובד ככה. אז מה קורה לדמויות אחרי הסוף? זאת בדיוק השאלה שהובילה אותי לכתיבת הסיפור הקצר והקומי הזה.
הוא נשף בסיפוק, סגר את הספר וחשב. "זהו", הוא אמר לעצמו בעודו מתמתח על הכיסא הנוח. מחר ילך לספריה להחליף אותו בספר אחר, אך עד אז יוכל להמשיך ולחשוב על האחד שזה עתה גמר.
בינתיים, במקום אחר, מרוחק והזוי מכדי שתבינו היכן היה, התמתחו גם הם מספר אנשים. שתיים וחצי ממלכות ליתר דיוק. טוב, גם מספר כלבים, שלושה חתולים ותוכי, אבל מעורבותם בעלילה היא סיפור ליום אחר. שומרים, אצילים, מלומדים, עובדים פשוטים וכמה חצאי אנשים – הסופר התעצל כשהוא חצה את הממלכה ההיא – הרימו את ידיהם בתנועות מתיחה רחבות (ובכן, יד אחת במקרה של האנשים שרק חצי מהם נספר) ופלפלו בעיניהם כאילו זה עתה קמו משינה ארוכה מדי. לזכותם של אותם מספר אלפי בני אדם יאמר שהם לא באמת היו בשליטה על הגוף שלהם כבר כמה חודשים – אפילו שנה – אז אפשר להגיד שהם התעוררו מחדש אחרי זמן מה.
הכל התחיל כשחייל פשוט בעיירה נידחת מצא ערמת דפים. הערמה הזו, מקבץ דפים באיכות שלא נראתה בעולם הזה, הייתה חוברת מלאה במילים בשפה שאנשי העולם הזה לא הכירו, שפה מסתורית ורבת עוצמה שאפילו גדולי הבלשנים לא הצליחו לפענח. אנחנו מכנים אותה עברית. כשאותו חייל הרים את החוברת והחל לעיין בה, דבר מוזר קרה: בין רגע הוא איבד שליטה בגופו והתחיל, כאילו מתוך חלום בלהות, לרוץ חזרה אל עמדת השמירה. גופו, שלא הקשיב לצעקות ולמילים הפחות נחמדות שלמרבה צערו נשארו בתוך ראשו ולא יצאו מפיו הממען להקשיב לו, העביר מיד את הצרור המהודק אל מפקדו, וזה, שבוי באותו קסם אפל, העביר אותו הלאה. רצף האירועים הכלל לא מטריד הזה חזר על עצמו עד שהוא הגיע אל המלך. ברגע שהוא אחז בדפים, כל אנשי שתיים וחצי הממלכות עצרו מלכת, עומדים לרגע בדום ומאבדים את אחיזתם בגופם. מאוחר יותר כונה היום הזה 'בוא התסריט', היום בו הדפים עליהם נכתבו עלילות הממלכות לשנה הקרובה השתלטו על חצי עולם.
בין אותם אנשים שהתוודעו מחדש לסביבתם – ולגופם – כשנה אחרי אותו מאורע טרגי, היה גם פיליפ גוֹנְגֵנְדְר פַנְווֵן קַווַרְת'וֹן השלישי, הדמות הראשית בספר שגמר לקרוא אותו אדם במקום אחר, מרוחק והרבה פחות הזוי – אם כי אתם עדיין לא יודעים איפה הוא מפני שלא סיפרתי לכם – איתו התחיל הסיפור הזה. פיליפ, עלם נמוך למדי בשנות העשרים לחייו, הביט לצדדים, סוקר את סביבתו בעודו מעכל את מה שקרה לו בזמן האחרון. הוא, פיליפ הקטן מהכפר אורמלון המרוחק, היה עד לא ממזמן סתם עוד נער כפרי מן המניין.
הכל השתנה מבחינתו כשהוא, לצד כל תושבי הכפר – ושתיים וחצי ממלכות – איבד שליטה על גופו. פתאום, בלי התראה מראש או הכנה מוקדמת, התברר שהוא מאומץ (למרות שכל אדם יכול היה להגיד תוך מבט אחד שהוא בן הוריו). למרות תחושותיו ומחשבותיו שאת תוכנן לא אפרט לטובתכם, הוא נלקח במהרה אל בית הוריו ה"ביולוגיים", זוג אצילים נחמד שקיבל אותו אל האחוזה המשפחתית והתייחס אליו (בלית ברירה) כאילו הם עצמם גידלו אותו לאורך כל השנים שעברו. לאחר שגילה יכולות מדהימות עם החרב, אף שמעולם לא החזיק אפילו סכין מבלי לחתוך לפחות אצבע אחת, הפך לאביר.
במהלך אותה שנה, ללא שליטה או עצמאות, הצליח הסופר להפוך את הכפרי לשעבר לאביר, לחתן אותו עם נסיכה, לגרום לו להתחיל מהפיכה, להכתיר אותו למלך ועוד רשימה ארוכה של תפקידים נוספים שיגרמו לכל אדם שפוי בדעתו לאבד את אותה השפיות או לכל הפחות להתעלף. בסוף השנה הזו פיליפ, שכבר התייאש מהניסיונות לקחת שוב את מושכות חייו, גילה שלא רק שהוא שולט מחדש בגופו, הוא גם מלך, אביר עטור שבחים וכובש של ממלכה וחצי. כל זאת מבלי לעשות דבר. הדבר הראשון שהוא עשה מזה שנה (חוץ מלאיים על גופו, לצרוח בתוך ראשו ולסקור את סביבתו) היה להתעלף.
הדבר השני היה לקחת חופשה מאוד ארוכה. ממלכה יכולה להסתדר בלי מלך במשך יומיים-שלושה, בייחוד כשיש לה מלכה מתפקדת, בעוד שהוא לא היה מסוגל לשמור על שפיותו עוד דקה אחת. מצויד בכסף, מים, מזון ועזרים אחרים, הוא יצא לחופשה נעימה בבית הקיץ המלכותי שבדרום הממלכה. בליווי שומרים, כמובן. עד מהרה, אולי תוך חצי יום, הוא הצליח "ללכת לאיבוד" ולהעלם מעיני שומריו. לבדו, בסביבה לא מוכרת כשרק הציוד שלקח בתיק שהצליח להגניב נמצא ברשותו, יצא פיליפ למסע הגדול והחשוב בחייו, מסע שמטרתו לברוח מהחיים שקבע עבורו סופר זוטר ולא מוכר, ולהתחיל חיים חדשים ושלווים משלו.
הדרך הייתה קשה. במשך שבועות הוא עבר כל יום ירונים (בערך 1.8 מטרים) רבים בטריטוריה בה מעולם לא ביקר, מנסה לנווט בין עצים גבוהים מבלי להימצא. המזון שלקח עימו בבריחתו הנועזת אזל תוך זמן קצר, וכבר לאחר מספר ימים עלה הצורך לספק לעצמו אוכל לבד, מהטבע. הוא השתדל להימנע מכפרים ומישובים, ופחות באזור הקרוב לבירה, והודה בליבו כמעט בכל יום על הכושר הגופני בו זכה אחר שנה של אימונים - לא שהוא עצמו התאמן. מסתבר שיש יתרונות בכוח חיצוני ששולט בגופך במקומך.
אחרי מסע שנמשך כמעט חודשיים הגיע פיליפ אל אזור החוף שליד הגבול. במקום ההוא, בכפר קטן ולא מוכר, החליט המלך ששלט בממלכה הגדולה והחזקה ביותר בעולם להשתקע. מסתיר את עברו ואת זהותו מפניהם, הוא התיישב שם, נהנה מאורח החיים המוכר ומהיתרונות שמקום שכוח אל מעניק לאנשים ידועים. בהתחלה המקומיים חשדו בזר המסתורי, די מובן בהתחשב בכך שהפעם האחרונה שהגיע אליהם אדם לא מוכר, שלא לדבר על תושב חדש, הייתה לפני שרובם נולדו. אך עם הזמן הם התרגלו לנוכחותו, ותוך שנה פיליפ היה כאחד משלהם. חי בבית כפרי קטן ועובד אדמה למחייתו, הוא הרגיש ממש כאילו חזר אל נעוריו הפשוטים, בהם יכול היה לעשות את כל העולה על רוחו, ולא היה צורך לדאוג לאדם מלבד הוא עצמו. חיים די טובים בשביל המלך לשעבר, גם אם הספיק למלוך רק לחודש.
במקביל, המצב בבירה לא היה נאה כמצבו. שנה וחודשיים מוקדם יותר, זמן קצר לפני היעלמותו הפתאומית, הממלכה הייתה על סף קריסה. המולה אדירה עלתה בקרב אנשי הממלכה שקיבלו בחזרה את השליטה בגפיהם, והרחובות היו זרועי כאוס. אנשים נפלו מההלם מהר יותר מזבובים, ואחד מהכלבים שהתעוררו גם הם, קפץ מרוב הפתעה והתרגשות על דיפלומט זר, דבר שגרר לא מעט בעיות עם ארץ מולדתו. בלב כל המהומה הזו המלך נעלם ללא זכר, נוטש את המלכה לבדה. אז היא נשארה לתקן את הכל לבד, כמו תמיד.
אוליביה ספרטה גְווֵנְדוֹלִין טֵסִיס בְּרַךְ כבר הייתה מורגלת לכך. בתור הנסיכה הראשונה של הממלכה היא חונכה מגיל צעיר ולמדה דיפלומטיה, נימוסים והליכות, מתמטיקה, פוליטיקה, למה מיועד כל כלי אוכל סביב הצלחת ועוד רשימה ארוכה של נושאים הנכללים בחינוך המלכותי. כבר אז, כמובן, היא הבינה שיום אחד תצטרך להינשא לאדם שכנראה יהפוך למלך, אך אילו ידעה מראש שהוא יברח ברגע המשבר הראשון אל החיים השלווים של הכפרי המצוי וישאיר אותה לבדה, היא ככל הנראה הייתה מוותרת על תענוגות הכס ומעבירה את הכתר אל אחותה הצעירה מרובת הכישרונות.
בכל זאת היא החליטה להתמודד עם הבעיה הזו בעצמה (אם כי בהחלט יתכן שההחלטה הזו הושפעה גם מהעובדה שאחותה נעלמה כמה שנים מוקדם יותר עם אביר נחמד, ומאז לא נודעו עקבותיה). חמושה בחרון אפה על עזיבת בעלה ומניסיונה ארוך השנים, המלכה אוליביה החלה להשתלט על המצב ולהחזיר את הדברים למקומם. היא נאמה בפני אנשיה, העבירה כספי מיסים, דנה עם דמויות בעלות השפעה ובאופן כללי החזירה את השלווה לממלכה וייצבה את כלכלתה שקרטעה כמו מכונית אספנות שלא עברה טיפולים חיוניים. אחר שנה כמעט וחסרת פעילות (כאמור, הסופר לא חשב על זה עד הסוף כשבנה את עולמו הבדיוני. למי אכפת אם שער המטבע לא קבוע?).
אחרי שנה של עבודה מפרכת הממלכה חזרה לקדמותה, הכלכלה שבה אל כנה, ואוליביה זכתה בכינוי 'המלכה המושיעה', שכן רבים האמינו כי בלעדיה הממלכה הייתה קורסת כבר ממזמן. עטורת כבוד ושבחים, המלכה המושיעה השקיעה את כל כולה בממלכתה המשגשגת שכה אהבה. תוך זמן קצר היא ביטלה את פקודת החיפוש אחר המלך הנעדר שנתנה לחיל המלכותי, והחליטה כי כל עוד לא תאלץ לראות אותו שוב, חייה נהדרים ממש כפי שהם.
כך עבר לו הזמן, וכשנה וחצי מאוחר יותר פיליפ עדיין גר באותו הכפר, מרוצה מחייו השלווים. כשהוא ברשות עצמו בלבד, כמעט ללא מחויבויות מלבד אלה הנדרשות מהחוואי הממוצע, יצא יום אחד אל היער שליד הכפר ללקט פירות בר. שם, בדרכו חזרה, קרה האירוע ששינה לחלוטין את גורל הממלכה. שוב. לרגלי שורש בולט שכמעט וגרם לקודקודו לחוות פגישה פתאומית, לא צפויה ואולי אפילו כזו של פעם בחיים עם הקרקע, נח צרור דפים באיכות כל כך גבוהה שפיליפ חשב ברגע הראשון כי לא היו הם אלא פרי דמיונו. לאחר חתך נייר מקרי ראשו התבהר, והוא הבין שזה לא המצב. בכל מקרה דמיונו לרוב כלל לא היה מפותח, אז עצם הרעיון שידמיין ערמת דפים שכזו היה הזוי למדי.
בעמוד הראשון של החוברת, באותיות גדולות ואחידות, נכתב צמד המילים מעורר האימה 'ספר שני'. פיליפ הסקרן, שכמעט שלוש השנים האחרונות השכיחו ממנו את זוועות העולם והורידו את זהירותו ואת מודעותו לסביבה, דפדף הלאה אל דפי המלל. 'קרוב לשלוש שנים עברו מאז שהשלום שב אל היבשת –' קרא את המשפט הראשון (אחרי שלוש שנים הסופר שכח שאנשי העולם הזה לא אמורים להכיר את השפה העברית, בכך ששינה זאת הוא הרס עבודת מחקר מקיפה ומרשימה שערכו בלשני הממלכה במהלך שלוש השנים שעברו).
באותו הרגע, בלי אזהרה מראש או הודעה רשמית, החל לפעום ראשו בכאב. פתאום, כמו מתוך אינסטינקט, הוא ידע שאם לא יעשה את מה שכתוב בדפים שהחזיק בידו הבריאה, הוא יאבד את שליטתו בגופו פעם נוספת. בהתחשב בהתנסות העבר הוא לא שש מהמחשבה. פיליפ המשיך לקרוא, מדורבן היטב על ידי הרצון לא להישלט כבובה על חוטים, אך עד מהרה צצה בעיה חדשה, מעט שונה מקודמתה שלא הסכימה לפנות את מקומה. אחרי עמודים ספורים הוא נשען לאחור על גזע העץ ששורשו כמעט הביא למותו, בוהה בשמיים ונושף בייאוש ובוויתור. נאנח, הוא תהה איך יוכל לעשות ילד בן שנתיים בשלושה חודשים.
