המחאות באיראן – בין דת לזכויות אדם: מדריך קל למחאות כבדות

אנשים מוחים באיראן כבר שבועות רבים ובכך מפרים איסורים קשים ומסכנים את חייהם במלחמה במשטר. המחאות הרחבות נחשבות לאתגר הגדול ביותר שעמד בפני השלטון כבר עשורים. אז מה בעצם קורה שם?

על מה המחאות?

הכל התחיל עם מותה של משה אמיני, אישה כורדית-איראנית בת 22 שנעצרה על ידי משמרות המוסר האירניות (ארגון אלים האוכף את חוקי הדת הקשים במדינה) בטהרן בשלושה עשר בספטמבר, לכאורה בשל הפרה של החוקים הקשוחים של איראן המחייבים נשים לכסות את שיערן בחיג'אב או צעיף ראש.

דיווחים כי השוטרים הכו את ראשה עם אלות החלו להגיע, בעוד שבדיווח הרשמי של המשטר נטען כי היא מתה כתוצאה מהתקף לב. כדי לתמוך בטענותיהם, הרשויות שיחררו צילום שלה מתמוטטת בתחנת המשטרה, אבל בתגובה הפוכה, אותו הסרטון, יחד עם תמונה של אמיני בקומה – עורר זעם בקרב אזרחי איראן.

המחאות הראשונות קרו לאחר ההלוויה של אמיני, בהן קרעו נשים את כיסויי ראשן בסולידריות. מאז התרחבו המחאות, כשהדרישות לחופש נרחב יותר התעצמו לדרישות להפלת השלטון.

איזה תפקיד משחקות נשים במאבק?

סרטונים מציגים נשים מציתות את כיסויי הראש בהתרסה וגוזרות את שיערן תוך קריאות "אישה, חיים, חופש", או "מוות לדיקטטור" – התייחסות למנהיג העליון ח'אמנאי.

בעוד שבעבר היו נשים שמחו בפומבי כנגד החיג'אב, המקרים היו בודדים וגררו תגובות אכזריות ונוקשות של השלטון. לא היה מעולם שום דבר דומה למה שקורה כעת בשטח.

בהצגת תמיכה חסרת תקדים, תלמידות בית ספר מוחות במגרשי המשחקים וברחובות. אפילו גברים ונערים צעירים לוקחים חלק, ומגבים את קריאות הנשים במדינה.

איך הגיבו הרשויות?

בעיקר ניסו להמעיט בחשיבות המחאות, ולדכא אותן בכוח. ח'אמנאי האשים את ישראל וארצות הברית, האויבים המושבעים של איראן, בהנדסת "מרידות" - טענות שהופרכו על ידי מומחים ומבקרים.

כמה אנשים נהרגו?

לרשתות המדיה אסור לדווח מתוך איראן עצמה, מה שהופך את הניסיון לאמת את הטענות של איראן לגבי מספר ההרוגים לקשה מאוד. רשתות חברתיות, אקטיביסטים וארגוני זכויות אדם עוזרים לצייר תמונה כללית, למרות שהרשויות באיראן משבשות את האינטרנט ואת השירותים הסלולריים. "ארגון זכויות האדם של איראן", שיושב כעת בנורווגיה, טוען כי לפחות 234 בני אדם נהרגו במחאות, מתוכם 29 ילדים – הכל בידי השלטון. המשטרה האיראנית מכחישה הרג של מוחים לא-אלימים, אך צולמו סרטונים רבים המתעדים שוטרים עושים בדיוק את זה.

מה ההבדל בין מה שקורה עכשיו למחאות קודמות?

ב – 2009, מיליוני אנשים יצאו לרחובות אחרי בחירות מושחתות. ועדיין, ההפגנות קרו רק בערים גדולות, והונהגו רק בידי מעמד הביניים. ב – 2017 ו – 2019 הקשיים הכלכליים הובילו למחאות, אך רק של מעמד הפועלים. לעומת זאת, עכשיו, בפעם הראשונה בהיסטוריה האיראנית, המחאות כוללות את כל דרגי האוכלוסייה, מכל הגילאים, הקבוצות חברתיות, ואפילו המינים. בערים גדולות, יישובים קטנים או כפרים – הציבור כועס, והציבור נלחם.